אורן קפריסאי

אורן קפריסאי (Pinus brutia), או אורן ברוטיה, מוצאו במזרח הים התיכון והוא ניטע בארץ בהיקף נרחב. זהו קרוב של אורן ירושלים ממשפחת האורניים, אך ההבדל ביניהם מופיע גם בליקוט: לקפריסאי זרעים קטנים עם קליפה קשה יותר, שיש לפצח כדי להגיע לגרעין. ^[1][13]

מחפשים ביערות, בחורשות וביישובים מהגליל ועד השפלה, ובכלל זה בגלבוע, בכרמל ובהרי יהודה. המחטים זמינות לאורך השנה. פולן אורן — אבקת הפריחה הצהובה — משתחרר באביב מהאצטרובלים הזכריים, בעיקר מאמצע מרץ עד מאי. לזרעים מחפשים אצטרובלים חומים ובוגרים מסוף האביב ובקיץ; אלה שנשארו על העץ עשויים להחזיק זרעים גם מעבר לעונה. ^[1][13]

לתה בוחרים מחטים צעירות וירוקות מעץ שזוהה היטב. לפולן אוספים באביב אצטרובלים זכריים שמתחילים להתפורר, מנערים או מפוררים מעל קערה ומסננים את הפולן הצהוב משברי האצטרובלים החומים. ^[13][1]

מניחים אצטרובלים חומים ובוגרים לייבוש בשמש. כשהקשקשים נפתחים מוציאים את הזרעים, מפרידים את הכנף ומפצחים באבן את מעטפת הזרע. הצנובר קטן והקליפה קשיחה, ולכן עובדים בעדינות ומפרידים את הגרעין משברי הקליפה. ^{[1][13][9][2]}

מזהים בעזרת המחטים והאצטרובלים יחד; קזוארינה יכולה להיראות מחטנית מרחוק. מי שאלרגי לאורן נמנע מליקוט ומשימוש בחלקיו, כולל הפולן. בוחרים מקום נקי שלא רוסס או זוהם. ^[14][1][16]

אין ללקט מעץ עם זחלים שעירים או קני תהלוכן. מתרחקים בלי לגעת בקנים או לטלטל ענפים: השערות הנישאות באוויר עלולות לפגוע בעור ובעיניים ולגרום לתגובה אלרגית. בשטח שמנהלת קק״ל אפשר לדווח למוקד שלה.

קוצצים מחטים נקיות, מוזגים עליהן מים רותחים ומכסים. לאחר כעשר דקות מסננים ושותים את התה הארומטי. אפשר גם להכין משקה בבישול המחטים במים ולאחריו סינון. ^[17][13]

לפולן המסונן טעם עדין. מפזרים מעט על אוכל, מערבבים בקמח או מוסיפים לתבשיל; אפשר לנסות גם מעט בבלילת פנקייק. שומרים את העודף בהקפאה ומוציאים בכל פעם את הכמות הדרושה. ^[13][12]

הגרעינים הקלופים נאכלים נאים או בבישול. אפשר להוסיף מעט לאורז, לירקות מבושלים או לסלט. גודל הזרעים ומלאכת הפיצוח הופכים אותם לתוספת שאוספים בסבלנות. ^[13][1]

בזרעי אורן קפריסאי נמדדו שומן, חלבונים מסיסים וויטמין E. השמן מכיל בעיקר חומצות שומן בלתי רוויות. ^[4][3][13]

ברפואה העממית בטורקיה השתמשו בשרף ובאצטרובלים צעירים לשיעול, לליחה ולכאבי בטן. תכשירי גזע וענפים שימשו לבעיות נשימה ומחזור הדם ולכולסטרול. בשרף נעזרו גם לעידוד התיאבון ובבעיות קיבה. ^[7][6]

לעיסת שרף מתועדת במסורת בטורקיה לניקוי השיניים ולשיפור ריח הפה. תכשירי שרף שימשו גם לפצעים, לחתכים ולסדקים בעקבים.